סוף כוח ההשתנות: השיבוש בפוליטיקה הישראלית / נמרוד נוי
29/9/2010
פרופסור יונתן שפירא ז"ל מייחס בספרו המדהים "עלית ללא ממשיכים" את סיפור הצלחתה של הפוליטיקה בימי בראשית המדינה בכך, שבראשה ניצבה מפלגה דומיננטית והגמונית כמו מפא"י, התקיימה בה עלית פוליטית מגובשת, ואיחד וליכד אותה באותם ימים האתוס החלוצי. על כך הוא מוסיף שהדמוקרטיה באותה תקופה לא הייתה דמוקרטיה ליברלית ופלורליסטית אלא מבנה פורמלי וריכוזי שנוהל על ידי העלית השלטת במדינה. זו הייתה הנוסחה המנצחת של אותם ימים. עם העלמות העלית החלוצית, בני דור יליד הארץ, אשר הגיעו בסופו של דבר לעמדות שלטוניות, לא תפקדו יותר כקבוצת עילית וגם לא השכילו להתאים את המערכת הפוליטית הריכוזית לתנאים המשתנים, כדבריו.
את סיפורה העגום של הפוליטיקה העכשווית במדינת ישראל אפשר אם כן לסכם במילים אלו: לא עלית פוליטית מגובשת, לא מפלגה הגמונית, לא אתוס לאומי חדש מלכד ומגייס, וגם לא מערכת פוליטית חדשה, ההולמת את המציאות המשתנה.
מזה כחמש שנים אני פעיל מן השורה במפלגת קדימה. מיומי הראשון בה מיצבתי את עצמי, באופן טבעי, כגורם מקצועי המביט עליה ועל המערכת הפוליטית בעיניים קצת יותר מקצועיות. קדימה משמשת עבורי מעבדה ומשל וסמל לפוליטיקה כולה. עיקר מאמציי מוקדשים לפיענוח צופן חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל, ובניסיון לעצב לה פתרונות הולמים. במאמציי לבסס תובנות מושכלות יותר על הדברים אני נשען על היכרותי הקרובה עם המערכת הפוליטית והיותי בתוך קרביה החמים; על ידע והכרות מספיק נרחבים עם המציאות הישראלית; על התמצאות במספר תחומים רלוונטיים נוספים; על ידיעותיי וניסיוני המקצועי ביסודות הדיסיפלינה הניהולית על כל רבדיה וממדיה; ועל מרכיבי אישיות הדוחפים אותי לעסוק בנושא בדרך של חשיבה מקצועית יותר ותהליכי עיון והגות מכווני עשייה.
משהו בתוכנו השתבש. משהו אינו פועל כשורה. ואת הדבר הזה אנחנו צריכים לברר לעצמנו. הסופר ס. יזהר בספרו "צלהבים" מתאר בסגנון יזהרי מדהים יום שמש לוהט בדרומה של הארץ בימי טרום המדינה.... ואת ה"קיסרות השרופה של השמש" הוא מתאר כ"סוף כוח ההשתנות". כשהתיישבתי לכתוב את דבריי אלה צץ בזיכרוני צירוף המילים הקסום והמכשף הזה 'סוף כוח ההשתנות', והחלטתי שאולי אין טוב מביטוי זה להמחיש לנו את חומרת המצב בו מצויה כיום המערכת הפוליטית. היכנשהו אזלו כוחותינו, נעלמה מעימנו אנרגיית היצירה ואין מתקיימים בקרבנו עוד, בכל האמור להתנהלות חיינו הציבוריים, תהליכם של התחדשות, צמיחה והתפתחות. סוף כוח ההשתנות.
את המשהו החמקמק הזה אשר מסביר את המצב אני מכנה - במאמריי הרבים שפרסמתי באינטרנט, ובמספר עבודות מקצועיות יותר שהכנתי - בשם 'חולשת המערכת הפוליטית בישראל'. ברור לי שחולשה זו לא נגזרה עלינו משמיים. מתקיימים בתוכנו יסודות האחראים להיווצרותה. אני מזהה שלושה גורמים עיקריים האחראים לכך: חולשת הדור, חולשת הציבור החילוני, חולשת העליתות. לא נוכל במסגרת מאמר קצר זה להרחיב בנדון רק אציין כאן, כי סוד הצלחתם הפנומנלית של דוד בן גוריון וחבורת החלוצים המייסדים שאתו, בפרויקט האדיר של הקמת המדינה וביסוסה הראשוני, בא להם בזכות יסודה של "חברה פותרת בעיות". חברה המתמודדת עם המציאות על דרך היצירה. עם העלמותם של האבות המייסדים חלה טרנספוזיציה בתוכנו והפכנו לחברה המרוממת את עצמה בשרוכי הנעלים של כאילו ערכים וכאילו אידאולוגיות. חברה המתמודדת עם המציאות על דרך הגאולה.
על רקע דברים אלה התפתחה לה מציאות שלמעשה לא מתקיימים בארצנו חיים פוליטיים של ממש. פוליטיקאי הדור מיחסים לעיסוק בענייני המדינה את המעשה הפוליטי האמתי, ובשליטתם המוחלטת וחסרת הרסן והמעצורים על המפלגות, תוך כדי דיכוי כל שמץ של חיים פוליטיים דמוקרטיים אמתיים, הם למעשה הלאימו אותן והמדינה בלען אל תוככי רחמה החם. הפוליטיקה סובלת ממציאות חיים ללא גבולות במגוון רחב של משמעויות שלא כאן המקום לפרטן, וככך ניתן כיום לכנות את המערכת הפוליטית, על סמלה בניין הכנסת, כמצודה של שמרנות וארכאיות בלב החברה הישראלית, הזורעת פורענות לכל עבר ומייצרת לה ולמדינה הפסדים עצומים, שהם כבר מזמן בעלי משמעות אסטרטגית מן המעלה הראשונה.
כששואלים אותי, למשל, מה דעתך על מפלגת העבודה, או במילים אחרות מה התרחיש העתידי שאתה צופה לה, תשובתי תיגזר באופן הכי טבעי מן היסודות שהתוויתי לעיל. העבודה היא חלק מן המערכת הפוליטית וככך היא שותפה מלאה למחדל הדורי הפוקד אותנו, אשר חורג בהרבה מקישקוש בלבוש בלתי מושכל וחזרה על מנטרות ישנות נוסח 'סוציאל דמוקרטיה' וכדומה. עם הדגל הזה בלבד אין הצדקה כיום לקיומה של המפלגה הזו. בעיות היסוד של מדינת ישראל נמצאות בכלל במקום אחר ורמזתי על כך דלעיל, ועד שלא נבין זאת כולנו דבר לא ישתנה בקרבנו. אינני פוסל בדבריי אלה את הצורך להתמודד עם שאלות אנושיות ולתת תשובות הולמות למצבו של האדם והאזרח בתוכנו במשמעות של כבוד, בטחון ומידה רבה של שוויוניות. אך מדוע עלי להכפיף זאת לסיסמא נוסח סוציאל דמוקרטיה?
מן הספרים אני למד, למשל, שהליברליזם כליברליזם של רווחה, ברעיונותיו פעל לא פחות לביסוסה של חברת הרווחה המודרנית שלנו. אני גם מבין שמבלי משים ושלא בידיעתם מייסדי המדינה בראשותו של דוד בן גוריון פעלו על פי יסודות האתוס הליברלי ורוחו, המשוחרר מדוגמות אידאולוגיות ונשען על כמה כללי יסוד שעל כל דור ודור להתאימם לזמנו, נוסח 'אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך'. ובכלל, ממתיי הערכים האוניברסליים הם מנדט השמור רק למפלגות השמאל, והם חייבים להיות כפופים לאיזה קורפוס אידאולוגי מובחן וסדור נוסח המאה שעברה. די, הגיעה העת שנשתחרר מדפוסי העבר ונתמודד עם מציאות חיינו בכלים חדשים. ללא צל של ספק, מפלגת העבודה במתכונתה העכשווית סיימה את תפקידה ההיסטורי, ועליה להתגבש יחד עם מר"צ ועם גורמי ימין מתונים, ומפלגת קדימה כמובן, למפלגה הגמונית חדשה המתאפיינת ביסודות חזקים של התמודדות עם המציאות על דרך היצירה.
אשר לקדימה, לצערי, ואני מרבה לכתוב על כך ולשוחח בנדון עם חבריי במפלגה, היא איננה ממלאת את שליחותה ההיסטורית-דורית. היא חסרה את יסודותיה האסטרטגיים וסובלת מליקויים חמורים בזהותה ובדרכי התנהלותה. היא אומנם מפלגה חדשה בישראל, אך אורחותיה כולן ישנות המה. והפרדיגמה השולטת בה, ובמערכת הפוליטית כולה, היא 'מה שהיה הוא שיהיה' ושל 'עשיית עוד מאותו הדבר'. מציאות זאת מבטיחה לנו, אחר כבוד, שנמשיך לייצר עוד ועוד תפוקות שליליות למדינת ישראל ולחברה בה, וששום דבר לא יתקון בתוכנו ולא יצלח לנו כל עוד אין אנו מתמודדים עם שאלות היסוד והאמת של חיינו.
